אחריות העובד לנזקים שנגרמו לו בגלל שלא השתמש באמצעי בטיחות 

יצחק שכטר הועסק כמנופאי בחברת מנופי אבי. במהלך עבודתו הוא נחשף לרעש בעוצמה ניכרת. החשיפה לרעש הביאה לירידה בשמיעה בשתי האוזניים. שכטר החל לסבול מסחרחורות מלוות בכאבי ראש וגירוי באוזן הפנימית.

שכטר הגיש תביעה נגד מנופי אבי בטענה שהחברה אחראית בלעדית לנזקיו.

השופטת רבקה שטופמן מבית משפט השלום בתל-אביב, בפניה נתבררה התובענה, דחתה את טענת שכטר כי חל במקרה זה הכלל "הדבר מדבר בעדו". העובדה ששכטר ידע כיצד ארע הנזק , בצירוף לעובדה, שלמנופי אבי לא היתה שליטה מלאה במנופים עליהם עבד שכטר, שוללת את תחולתו של הכלל. לכן נטל השכנוע כי הייתה רשלנות מצד מנופי אבי מוטל על שכטר.

השופטת קבעה כי מנופי אבי עמדה בחובת הזהירות לספק לשכטר מקום עבודה בטוח ומוגן. שכטר עצמו לא עשה די להגנתו שלו.

שכטר עבד שנים רבות כמנופאי ועגורנאי והיה מודע לחשיפתו לרעשים. החשיפה לרעש הפריעה לו והוא היה מודע לה. על שכטר היה לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את נזקי החשיפה לרעש. שכטר הביא על עצמו את נזקו ברשלנותו התורמת הגבוהה עד מאד, במיוחד נוכח העובדה שלא הרכיב אוזניות מגן שסופקו לו.

בית המשפט הביע תמיהה מדוע שכטר בחר להפנות את תביעתו דווקא כנגד מנופי אבי ולא כנגד מעסיקיו האחרים, קודם לכן ולאחר מכן.

על יסוד האמור לעיל דחתה השופטת את תביעתו של שכטר.

על פסיקה זו של בית משפט השלום, הגיש שכטר ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

השופטת אסתר קובו, אשר כתבה את פסק הדין בערעור, פסקה כי אין מקום להתערב בפסק הדין של השופטת שטופמן המבוסס על ראיות ועדויות.

קביעת השופטת כי במקרה זה לא חל הכלל "הדבר מדבר בעדו" מבוססת על ממצאים עובדתיים לפיהם שכטר ידע כיצד אירע נזקו ואף שלט בעצמו במנוף. עובדות אלה מובילות למסקנה כי הכלל "הדבר מדבר בעדו" לא חל.

שכטר עבד שנים ארוכות כשהוא חשוף לרעשים המופקים על ידי עגורנים ומנופים. לא ברור מדוע שכטר בחר להגיש את תביעתו נגד מנופי אבי ולא צרף לתביעתו את מעסיקיו האחרים, קודם לכן ולאחר מכן.

שכטר היה ער לדרישת הרכבתן של אוזניות לצורך הגנה על שמיעתו. אוזניות כאלה סופקו לו על ידי מנופי אבי. למרות מודעותו לכך, שכטר לא הרכיב את אמצעי המיגון. מחדלו של שכטר מהווה רשלנות רבתי ואין לו אלא להלין על עצמו.

השופטים יהושע גרוס ומיכל רובינשטיין הצטרפו בהסכמה לפסק דינה של השופטת אסתר קובו.
מסמך 72